זה קרה בסוף שנת תשע"ו, אחר שעברתי ניתוח ברגליי, הארכת גידים, הייתי עם גבס בשתי הרגליים במשך חודש וחצי של ייסורים וכאבים…
אחר חדשיים התחלתי תהליך שיקום בביה"ח השיקומי אלי"ן בירושלים ת"ו, והיו עמי בחדר אנשים משלנו אבל גם לא…
היו שם גם מה"בני דודים"… ערבים ימ"ש
והיה אסור לי או להוריי לומר מילה… שיעברו חדר אחר, משום שזה גובל בגזענות ולכן שתקתי אני וכן היו הורי.
והנה אחר כמה זמן הגיעו לחדר זוג עם ביתם הקטנה שהם גרים בקרית שמונה, המשפחה עברה תאונה קשה, האב נחבל בראשו והאם בראשה, והילדה הקשה מכולם נפגעה בראשה, וזה ממש פגע בהליכתה וכו',
והנה אני הקטן ניסתי לתהות על קנקנו של האיש ושאלתיו לעיסוקיו, שאלתי אם הוא מניח תפילין, אמר לי "אני משתדל", ומדי כמה ימים ביקש ממני כיפה והיה מניח כל יום.
אני הייתי מדובב אותו שימשיך…
הסברתי לו על התפילין שהם מגינים עלינו.
והנה יום אחד הודיע לי שמצא עבודה טובה, ושאישרו להם להעביר את ביתו מגן שיקומי לגן רגיל…
זה כוחה של קבלה של נשמה יהודית. הנחת תפילין של האבא, והדלקת נרות של האמא.